מענה ביטחוני חזק, שינוי חברתי, ולוחמה אידיאולוגית: אסטרטגיה רבתי שתביס את הטוטליטריות האסלאמיסטית

שבע-עשרה שנים לאחר 11/9/2001, “המלחמה הארוכה” עדיין חסרה הגדרה ברורה. כדי להביס את הטוטליטריות האסלאמיסטית על כל פלגיה, נדרשת גישה בעלת שלושה מרכיבים, ומוסיפה להן ממד אידיאולוגי מוצק.

שבע-עשרה שנים לאחר 11/9/2001 – יום שנצרב בתודעה כידוע לשמצה לא פחות מפרל הרבור – “המלחמה הארוכה” עדיין משתוללת. קבוצות ומשטרים טוטליטריים אסלאמיסטיים עדיין מהווים איום פעיל בכל האזור שמשתרע מדרום-מזרח אסיה ועד מערב אפריקה, עם מוקדים במזרח הים התיכון, המפרץ הפרסי והים האדום, כמו גם בערים מרכזיות במערב. אך עדיין יש צורך בהמשגה ברורהי לגבי תכליתה של מלחמה זו, זהותו של האויב והאמצעים שיש לנקוט לא רק כדי לבלום אלא גם להביס אותו.

מה יש בשֵם? הדרך שבה הוגדרה “המלחמה הארוכה” מונעת משיקולים אידיאולוגיים וגם מעשיים, כשהמטרה היא להשתמש בשפה המעודדת מוטיבציה, שתרחיב את בסיס התמיכה של הקואליציה המונהגת בידי ארה”ב. למרות זאת, לא נמצאה עדיין הדרך להציע   מטרה בהירה שאפשר להתלכד מסביבה בקלות. המונח הראשון שהוטבע על די הנשיא בוש, “מלחמה גלובלית בטרוריזם” GWOT)), שיקף את השפעת הפיגוע של 11/9/2001 ואת הפן הביטחוני של המלחמה. אולם טרוריזם כשלעצמו אינו אויב, אלא כלי המשמש בידי האויב. פעמים רבות נאמר שלְדַבֵר על מלחמה בטרור זה כמו להגדיר את מלחמת העולם השנייה כ”מלחמה נגד טנקים (או צוללות)”. כשבוש דיבר על “ציר הרשע”, הוא התקרב יותר להגדרת קבוצה של אויבים, אך בהתחשב בכך שצפון קוריאה ואיראן הושארו שתיהן מחוץ להגדרה, אז גם מונח זה אינו מסביר כראוי את מטרת המלחמה.

חלק מההוגים הניאו-קונסרבטיבים שמילאו תפקיד חשוב בהשראת החלטות המדיניות של הנשיא בוש במהלך חמש השנים הראשונות של המלחמה, דיברו עליה לעיתים כעל “מלחמת העולם הרביעית”, ובכך רמזו בעצם שהאתגר שמציבים הכוחות האסלאמיסטיים משתווה לאתגרים שהציבו הנאצים במלחמת העולם השנייה והסובייטים במהלך המלחמה הקרה (“מלחמת העולם השלישית”). היה לזה היתרון של הוספת ממד אידיאולוגי, אם כי לא לגמרי מפורש, למאמץ המלחמתי המתמשך, אך זה גם ביטא את הציפייה לכך שתבוסה צבאית נחרצת של האויב, כפי שקרה ב-1945, תוביל לתהליך טרנספורמטיבי שיביא את ארצות האסלאם לחיות בהתאם למה שנקרא אחר-כך “אג’נדת החופש”.

אך לא כך התגלגלו הדברים, וכשהצטברו הבעיות של “היום שאחרי”, בחר הממשל החדש של ארה”ב בגישה שונה לגמרי לעצם טבעה של המלחמה. הנשיא אובמה היה בהחלט מוכן להשתמש בכוח כשצריך, כפי שהדגימה הפשיטה הנועזת שבה נהרג בן לאדן, עמוק בתוך שטחו  של כוח גרעיני מוצהר. אך הוא לא היה מוכן באותה מידה להתחייב למלחמה נגד אויב אידיאולוגי. למעשה, בהסטת מרכז הכובד למושג “התנגדות לקיצוניות אלימה”(CVE) -ב-2014, העניק ממשל אובמה למאבק נימה ברורה של פרויקט בעבודה סוציאלית.

בעקבות פסגת הבית הלבן בנושא CVE בפברואר 2015, הגיח אל רחבי העולם מגוון רחב של פעילויות – ויש שיאמרו “תעשייה” של פרויקטים ויוזמות – בתמיכתו של ממשל אובמה. הפעילויות התמקדו בקהילות מיעוטים במערב ובשכונות פגיעות במדינות מתונות ברחבי העולם הערבי והמוסלמי. חלקן השאירו חותם חיובי, בעוד שאחרות היו לא יותר ממעשי תרמית. הבסיס המשותף לכולן היה האמונה שרפורמה חברתית, תשומת לב רבה יותר לצרכי הצעירים, שיפור כלכלי ומעורבות פוליטית, במיוחד עבור אלה הנוטים לחוש מנוכרים ופגועים, יחלישו את האנרגיות המזינות תופעות כמו דאע”ש וקבוצות רדיקליות אחרות. למרות התוצאות העלובות, מאמצי ה”דה-רדיקליזציה” בבתי כלא ובבתי ספר היו חלק מפרויקט כללי זה. בהקשר זה התגלעו מתחים בין פעילי CVE בעלי האוריינטציה החברתית, השואפים לשכנע ולצרף אליהם רדיקלים פוטנציאליים, לבין הסוכנויות והכוחות השונים בעלי האוריינטציה הביטחונית באזור ובמערב השואפים לשבור, לדכא ולכלוא את הטרוריסטים בפועל ואת הטרוריסטים הפוטנציאליים לעתיד.

על אף שהוא מובל בידי קבוצה של אנשי מקצוע בעלי השקפת עולם מוצקה, ממשל טראמפ טרם הציע הגדרה ברורה משלו למלחמה. לא יהיה קל לעשות זאת בתוך המערבולת של המתחים הפוליטייםת בארה”ב ובמערב כיום. אך רצוי שזה לא ייעשה בדרך המוכרת של השמצת כל המאמצים הקודמים (גם אם הנשיא בעצמו מתפתה לעיתים קרובות לעשות זאת). אכן, אסטרטגיה תקיפה שמטרתה להביס את הטוטליטריות האסלאמיסטית יכולה ואף צריכה לכלול יסודות גם של מבצעי “המלחמה הגלובלית בטרוריזם” GWOT)), וגם של פרויקט ה”התנגדות לקיצוניות אלימה” (CVE).

אולם אסטרטגיה זו צריכה לכלול ממד שלישי וחשוב ביותר: מערכה אידיאולוגית מכוונת, שמטרתה להפריך את הטענה הכוזבת שהאסלאמיזם מייצג את “הדת האמתית”. ואכן, המסר המרכזי במערכה זו הועבר ב-1/1/2015 על ידי נשיא מצרים עבד אל פתח א-סיסי, כשהוא קרא לאולמה (המלומדים האסלאמיים) של אל-אזהר לשנות, או למעשה לזקק, את השיח הדתי ולקרוא תיגר על הטירוף של מה שקרוי “העמדה הפונדמנטליסטית”.

לכן, מה שנדרש הוא  גישה בעלת שלושה מרכיבים שמטרתה להביס, ואם אפשר גם להרוס, את הטוטליטריות האסלאמיסטית המודרנית והמהפכנית על כל  צורותיה. המרכיב הראשון חייב להיות צבאי מטבעו, עם תמיכה והזנה של מודיעין מוצק שניתן לפעול על פיו. כשארגונים רדיקליים מצליחים בשדה הקרב, כפי שהצליח דאע”ש ב-2014, שום כמות של עבודה סוציאלית או שכנוע אידיאולוגי לא תוכל לבטל את הנזק. מוחותיהם של הצעירים – החל מנוער נוח-להתלהב בטוניסיה וכלה בנערות בריטיות בגיל העֶשְרֶה, שחלקן אפילו אינן מוסלמיות – נלכדו בידי תחושת ריגוש והרפתקה. ההכרח הראשון, כמו במלחמה הגלובלית של בוש ובמתקפת המזל”טים של אובמה, הוא להרוג או לשבות ג’יהאדיסטים סלפים ולהשמיד את מה שהם מכנים מדינותיהם או הפרובינציות שלהם. בה בעת, כל האופציות, כולל סנקציות, פעולות נסתרות ולוחמה גלויה, צריכות להיות על השולחן, כדי להניא את המשטר באיראן מלרכוש נשק גרעיני וכדי לרסן את חתרנותו באזור. יתרה מכך, יש צורך להעריך מחדש את התפיסה של “ברית” מערבית עם תומכים של תנועת האחים המוסלמים, כדוגמת טורקיה של ארדואן והנהגת קטאר.

המרכיב השני צריך לתמוך בסדר היום של CVE במידה מסוימת, אך לדחות את התפיסה שפתרונות כלכליים וחברתיים יכולים לבוא במקום המאמץ הביטחוני. אלה צריכים לבוא זה בעקבות זה.. לחץ צבאי ומודיעיני מתמשך אמור להעלות באופן קבוע את המחיר על השתייכות לטוטליטריות האסלאמיסטית על כל צורותיה, ואילו מדיניות כלכלית נאורה ויצירת הזדמנויות יש בהן כדי להגדיל את התועלת היחסית שהאסלאמיסטים יוכלו להבטיח לאנשים צעירים שכיום אין להם עתיד. אולם יש צורך בקווים מנחים תקיפים ביותר, כדי להבטיח ששימוש טוב ייעשה במימון הבינלאומי הניכר המוקדש לפרויקטים של CVE, ולא שהוא יבוזבז על פרויקטים גחמניים שאינם עומדים במבחן הבסיסי ביותר של  יעילות.

לבסוף, את שני המרכיבים הראשונים צריך להשלים ממד שלישי, כלומר, מאמץ מערכתי בכל הרמות (מהצהרות מדיניות רמות-דרג ועד ספרי לימוד ורשתות חברתיות) לחסל את האותנטיות כביכול של העמדות האסלאמיסטיות. יש לחשוף את פרצופן האמתי:  יציר כלאיים של תפיסות אסלאמיות סלקטיביות וההשפעה רבת-הכוח של הטוטליטריות המודרנית והמהפכנית, סטייה אידיאולוגית שמקורה במערב, לא בעולמו של האסלאם. המונח “פונדמנטליזם” הוליך שולל יותר מדי אנשים וגרם להם להאמין שהאידיאולוגיה האלימה הזו היא, למעשה, התגלמותן של אמונות אסלאמיות “פונדמנטליות” ישנות, בעוד שלמעשה זהו תוצר של הזמנים המודרניים.

ברור שעבודה זו צריכה להיעשות בתוך עולמו של האסלאם; זהו עיקר המסר של א-סיסי למלומדים באל-אזהר בנאום  שלו  בינואר 2015. תנועת NU (Nahdat al-Ulama), “תחיית המלומדים” באינדונזיה, שמנהיגה ביקר השנה בישראל, מציעה מודל אחר של מתינות וסובלנות. עם זאת, הקריאה לרפורמה פנימית ול”תיקון השיח הדתי” בתוך האסלאם צריכה להיות מגובה במסר תקיף מאוד ממנהיגי המערב בעלי ההשפעה: “האסלאם אינו האויב, האסלאמיזם הוא אויבנו המשותף.” דחיית הרעיון המובע בתזה של הנטינגטון בדבר “התנגשות בין תרבויות” – כפי שעשו בוש ואובמה, כל אחד בדרכו שלו – היא מרכיב חשוב במלחמה האידיאולוגית. הוא יכול לשמש כדי לבודד את הרדיקלים, ולהבטיח לכוחות מתונים באמת (בניגוד למניפולטורים “הפרגמטיים” מסוג האחים המוסלמים, שאינם נוטשים לעולם את האמונה הטוטליטרית הבסיסית שלהם) שיהיה להם תפקיד למלא  לאחר תבוסתם של האסלאמיסטים.

ישראל יכולה לתרום באופן דיסקרטי למאמץ הגלובלי, וזהו אינטרס אסטרטגי שלה לעשות זאת. ההישגים המצוינים של כוחות הביטחון וקהילת המודיעין הישראליים בסיכול טרור אסלאמיסטי בישראל וברחבי העולם מוכרים על ידי כולם, גם אם הפרטים נותרים לעיתים קרובות חסויים. ההשפעה המשולבת של צעדים ביטחוניים אלה ושל תמריצים כלכליים וחברתיים, שגדלו והשתפרו בשנים האחרונות, עזרה להניא מוסלמים צעירים בישראל (שבה הם מהווים כ-20% מהאוכלוסייה) מלהצטרף לדאע”ש ולדומיו. פחות ערבים ישראלים הצטרפו לקבוצות כאלו מאשר מוסלמים אוסטרלים, למשל.

מסיבות ברורות מאליהן, ישראל מנועה מלמלא תפקיד בולט במאבק האידיאולוגי. חשוב גם שישראל כמדינה וכן דמויות בולטות במרחב הציבורי שלה, יעמדו בפיתוי להציג את עצמן כמאחז של התרבות המערבית בחזית מול האסלאם. דימוי כזה עשוי להזמין סימפטיה כלשהי מצד המערב, ובעיקר מצד ארה”ב, אך זה יהיה לשחק לידיהם של האסלאמיסטים. כעת כשישראל נמצאת בקשרים הדוקים ואסטרטגיים עם מספר מדינות מוסלמיות שרואות את הדברים כמוה, ושרובן סוניות (אם כי לא כולן: אזרבייג’ן היא שיעית), האינטרס של ישראל הוא לעשות הבחנה ברורה בין האסלאם כתרבות דתית ובין הסטייה הטוטליטרית המודרנית שמתיימרת לדבר בשם האסלאם. בשנים האחרונות נקטה ישראל צעדים סמליים שמהווים צעד בכיוון הנכון. דוגמה אחת היא עריכת ארוחות ערב לשבירת צום הרמדאן בידי שגרירים ישראלים, בידי הנשיא ריבלין (שאביו תרגם את הקוראן) ולאחרונה בידי רוה”מ נתניהו.

הגדרה נכונה של האויב ואסטרטגיה ברורה ומאוזנת שמטרתה להביא לתבוסתו, עדיין אינן מבטיחות שהמאבק יצליח, וברור שהוא לא יהיה קצר. אך בהעדר שתיהן קשה לראות איך ניתן בכלל לנצח בקרב.

תמונה: Bigstock